צומי או בקשת יחס לגיטימית

חשבתי שהיצירתיות שבי גוועה,
והנה היא שוב פורחת
שוב עולים בי הרעיונות

שירים ואיורים,

האם הם טובים?

טובים  זה משהוא סובייקטיבי,

זה בעייני המתבונן

שאלתי לעצמי היא:

האם יש לי ביטחון עצמי,האם אני אוהב את מוטי?

והיצריה מחייה אותי, ממלאת אותי חיות

כאשר אני מפרסם הגיגים או איורים בפייסבוק או בלוג שלי - בעצם אני מחפש את תשומת ליבכם,
האם זה אומר שאין אני יודע להתמלאות   מעצמי? האין לאישיותי חוזק פנימי המאפשר לה לפעול לדה באמונתה ובדרך חייה?
החייב אני להתמלאות מהסביבה?

שאלה זאת מלווה אותי מומטרידה את מנוחתי עת אשר התחלתי לכתוב שירים, ולצייר.
מאבק נתש בתוכי בין הצדדים,
מחד רוצה תגובה מראה לתחושותי לסערות ליבי
מאידך בכל פעם שנחשף, מתחרט מרגיש חלש כמו ילד קטן על גבול הפטטי.

התשובה שאני נותן לעצמי:
כמו כל דבר ביהדות, התשובה היא עבודת המידות או במילים  אחרות שאלת המינון  המקום והמשקל שניתן לדבר.
שאלת השאלו היא כיצד לומדים מה המידה הנכונה - שאלת חיי.