זיכרון

והיה ואביט בזמן לאחור

לא אצליח את הדלת לסגור
בפני כאבי הגדילה החומקים
מבעד לחרך הזיכרונות הישנים

על כן נמנע אני מלהביט על התמונות
מלקבל דקירות
כמה דם יזע ודמעות
כמה חלומות
ועל אף שהיה ועבר
כמה הרפתקאות עברתי בחיי
ועל על פי שגדלתי ונבניתי בזכותם
עדיין את הכאבים אני נושא איתם
איך זה ייתכן עדיין חש אני בבשרי
את הכאב, העלבון, האכזבה שהיו בתוכי

רוצה לשלים להתפייס לא להביט לאחור בעצב

בימים אלה שעושים חשבון נפש, שאוחזים בזכוכית מגדלת ובודקים עצמינו,
חשוב שלא ליפול מהבדיקה המדוקדקת, שלא להידרדר מטה עם הצדדים השליליים/בלתי מכוונים נכונה.
הרב קוק מדבר על זה רבות בסיפרו אורות התשובה.
מזה כמה שנים שאינני יכול להביט לאחור בהסכמה ובהשלמה.

כיצד אני משלים עם עצמי עם החסרונות שהיו בי, עם הטעיות שעשיתי בעבר הרחוק ועדיין לא נחה דעתי כשזיכרנן עולה לפני?
איך זה ייתכן עדיין אני חש בבשרי את הכאב העלבון או האכזבה שהיו אז?

למה להקשיב בשעת עצבות?

עלים נושרים על העשב

מפוזרים בשלל צבעים

עונת יובש לבנה

האם זו אותה העונה

גם אצלנו

עלים נושרים על עשב

מפוזרים בשלל צבעים

מזכירים את שערה

עלים יפיפיים

מפוזרים באדמה






גם בליבנו

השיר הזה נכתב בזמן שהיייתה נפשי כאובה ,

בשנות נעורי כשהייתי נתון במצבי רוח ירודים וכשרוחי היתה שפלה הייתי מרבה להסתגר בחדרי ולהאזין למוזיקה שהייתה לקוחת את נפשי מטה מטה לתהומות
כמו פינקפלוייד ו I'm a rock  של פול.
אחר בשנותי בישיבה הבנתי שזה לא בריא לי לשמוע את הדברים הללו כשאניבמצב רעוע, אפסנתי את פינקפלויד את המכשפות וכמה שירים של פול בארון,
באותה עת חבר (ברק שפר) הביא לי קלטת אמר לי בוא תקשיב, היה זה קלטת של אריה נפתלי "שירי אמונה ואהבה" מאז בכל פעם שהייתי זקוק להקשיב לאיזה מוסיקה בשעת משבר הייתי מכניס את הקלטת  (שמורה אצלי עד היום לא שיש לי איך לשמוע את זה). - תודה ברק!
היום בשעת משבר אמרתי אולי נחפש שוב את נפתלי ב- youtube כי עד היום לא מצאתי אף שיר שלו, ופתאום מסתבר שהייתה הופעה לא מזמן – אורו עייני.

למה אתם מקשיבים כשנפשכם מדממת?
האם אתם מקשיבים למוזיקה המורידה אתכם מטה כשאתם בעצבות?
או שמה למשהוא מעודד? (כמו יש לי סיכוי של אביתר בנאי)

אינפלציה של מילים?

חש בקרבי אינפלציה של מילים
מביט כמו גשר על פני מים רבים
עולם מלא שורות דיבורים מילמולים
מה מיותר בניהם ומה הוא מחכים
כמו סופרמן המקשיב לכל שיחות העולם
פונה לעזרה לכל אלה שבהמולה נעלם קולם
מה לקרוא הישר מתוך האותיות?
ומה לדלות מבין השורות?

עולם מלא שורות של מילים
כמה מכל אלה נהפכו למעשים?

חיבה יש בי למשמעות הניתנת במילים
חיבה יש בי לחרוז בהם חרוזים
להצליח למקד הרגשה
להטמיע אותה בשורה כתובה
לחזור ולקרוא לאחר זמן מה
לנצור את הרגע המופלא

אינפלציה של מילים
אני כמו אחרים

להשאיר סימן לכתוב עוד אות

אומר לעצמי רוצה להתראות

אף אם במלל אני טובע

לא נשלט זה בי נובע

 

האם אתם לא מסתחררים מכל המלל שבאוויר?

 

 

אהוד בנאי היטב לתאר את  הקולות העולים מהעולם
וחיבר את זה לפסוקים:
ירעם הים ומלואו, תבל ויושבי בה
נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו
תיכון תבל בל תימוט, ידין עמים במישרים
ישמחו השמיים ותגל הארץ

קדושה

 רחובה של עיר
יוצא לחרובה של עיר
נכנס לשדה הקרב
משפיל עייני, מסיט את מבטי
מחשבה עוברת האם זה באמת אסור
חלף כל כך הרבה זמן
אני כבר בתוך העולם

אוחז בציציותי מחמש עצמי, מעלה מגנים
בכל סימטה יתקפו אותך
מחשבה עוברת האם זה באמת אסור
כשכל כך הרבה התירו לעצמן
מה עובר להם בראש?
מדוע עושות הן עוול לעצמן?
יוצאות לרחוב מביאות רק את גופן,
נעשה להן כהיתר
מחשבות עוברות האם זה באמת אסור
זוכר שבבים של מאבקים
מאז
מהחממה
פעם הייתי מקושר, מה נשאר מההשקייה?
תפלת הדרך
אוחז בציציות
נופל וקם

 

צומי או בקשת יחס לגיטימית

חשבתי שהיצירתיות שבי גוועה,
והנה היא שוב פורחת
שוב עולים בי הרעיונות

שירים ואיורים,

האם הם טובים?

טובים  זה משהוא סובייקטיבי,

זה בעייני המתבונן

שאלתי לעצמי היא:

האם יש לי ביטחון עצמי,האם אני אוהב את מוטי?

והיצריה מחייה אותי, ממלאת אותי חיות

כאשר אני מפרסם הגיגים או איורים בפייסבוק או בלוג שלי - בעצם אני מחפש את תשומת ליבכם,
האם זה אומר שאין אני יודע להתמלאות   מעצמי? האין לאישיותי חוזק פנימי המאפשר לה לפעול לדה באמונתה ובדרך חייה?
החייב אני להתמלאות מהסביבה?

שאלה זאת מלווה אותי מומטרידה את מנוחתי עת אשר התחלתי לכתוב שירים, ולצייר.
מאבק נתש בתוכי בין הצדדים,
מחד רוצה תגובה מראה לתחושותי לסערות ליבי
מאידך בכל פעם שנחשף, מתחרט מרגיש חלש כמו ילד קטן על גבול הפטטי.

התשובה שאני נותן לעצמי:
כמו כל דבר ביהדות, התשובה היא עבודת המידות או במילים  אחרות שאלת המינון  המקום והמשקל שניתן לדבר.
שאלת השאלו היא כיצד לומדים מה המידה הנכונה - שאלת חיי.

לחוות את הזמנים הירהורים בעיקבות ספירת העומר ובכלל על הזמנים

לחוות את הזמנים
לבנות כלים שיכילו את האור
לבנות קומה – שתקבל את הקדושה
להתכונן לבוא היום שלא יחלוף כאילו לא היה
נכנס מאוזן אחת יוצא חיש מהר מן השנייה
לאחוז ברגע לצרוב אותו בנשמה
לחיות לתת נקודת אמת שתמלא השעה את ייעודה
לגלות שם ה' בתוכי
להשרות שכינה

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום (ברכות ה, א)

זה מתחיל בשלושת התפילות ביום שמפגישות אותי בזמנים שונים ביום ומצבי נפש שונים (א)

ממשיך ביום השבת (ב)
ומתבטא בעוצמה בחגים (ג).

קודם לחג השבועות ישנו תהליך של ספירה 50 יום, לכל יום אמורים  מקובלים יש ספירה - יש עניין מיוחד משלו. עולים במעלות קומה אחר קומה עד שמגיעים למעלת קבלת התורה. 

בהיותי בישיבה חייתי את התהליך מתוך חממת התורה ומתוך חדווה והתלהבות לא הטריד אותי כל כך עניין חווית הזמנים.
אך משעזבתי את החממה ואני נאבק בשחיקה הרוחנית ביום-יום – כל זמן מהזמנים שמגיע מנסה אני להתכונן אליו (לפחות בתכנון להתכונן גם אם בפועל לעיתים קרובות – מבזבז את זמני מול המרקע) לבנות קומה רוחנית, כלים שיוכלו להכיל את האור את הקדושה שמביא אתו הזמן והמועד, כך שלאחר שהמועד חלף ארגיש שחווית משהוא, אפילו אם הוא אחד חלקי מאה מהפנטנציאל, ארגיש שעשיתי שינוי בתוכי התקדמתי בעבודת ה' שלי.

בתרבות של ריצה החדש/הדבר הכי הכי שבא בתור מבלי עצירה להתבוננות ושימת לב לרגע להווה, האם אתם מפתחים שיטות שונות לחוות את הזמן?

(א)   עין איה על ברכות ד ב : בשלושת התפילות ביום:   "אלו השלש לשונות, עמידה, שיחה, פגיעה, מכוונות הנה נגד שלשה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד' יתברך". http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%93_%D7%91

(ב)    ממשיך ביום השבת:  מאמרי הראי"ה – השבת :ו"באמת הבט נא אל הפעולות שכל עדת ישראל כולה תפעל ביום השבת: התפלה, הקידוש, הסעודותמה רב כח השיווי הנפלא הזה להרשים אהבת משפחה בקרב העם הגדול הזה." http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94_-_%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA

(ג)      ומתבטא בעוצמה בחגים
מאמרי הראי"ה – תקופת השנה:" הננו חשים את החליפות של הזמנים על ידי הסימנים אשר נסתמנו בהם חלקי הזמן על פי הטבע ועל פי התורה. כשאנו עוברים מפרק לפרק בפרקי הזמן כמו משנה לשנה, אנו חשים בקרבנו תופעה של חידוש ; הלך חלק מהחיים שלנו ונעשה עבר מסויים, והננו מתעתדים לקבל חלק חדש של חיים בתור עתיד".
. http://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%94_-_%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94

..וקנה לך חבר

בשטף הימים כמיה למפגש
לשבת עם כוס קפה או בקבוק בירה לידך חבר
לשבת יחד, ולדבר ולדבר.
פעם עם זה ופעם עם אחר
כמה קשה ביום-יום לשמור על קשר

שלא יישארו (רק ) תמונות באלבום
שלא יהיו זיכרון מתמול שלשום
ונוספה למשוואה האישה – חצי מפגש איתה
חבר קשרתי אותך קשר של חיים
צללנו יחדיו לעומקי עומקים
את כל זה לא ניתן לזרוק
את כל זה לא ארצה למחוק

החיים חולפים, החש אתה כמותי
מבקש איתך שאפגוש גם אותי

old friend

אני זוכר את השנה אחרי התיכון שנפרדתי מכה מחברי הטובים והשיר  old friend ליווה אותי חזק מאוד

לא ידעתי איך להתמוד עם הפרידה מחברים שהיו כל כך חלק מחיי.
בחיי הנישואין יש השלמה רבה של אישיותי אך יש צד בי שאיננו מתמלא מהחצי השני שלי - אישתי וזקוק אני לחבר. הבעיה היא הקושי הגדול בשמירה על קשר עם חברים בלב ובנפש שהמרחק ואוטוסטרדת החיים מקשיים מאוד.

האם זה מטריד גם אתכם?

Old friends, old friends,
Sat on their park bench like bookends
A newspaper blown through the grass
Falls on the round toes
of the high shoes of the old friends

Old friends, winter companions, the old men
Lost in their overcoats, waiting for the sun
The sounds of the city sifting through trees
Settles like dust on the shoulders of the old friends.

Can you imagine us years from today,
Sharing a park bench quietly
How terribly strange to be seventy

Old friends, memory brushes the same years,
Silently sharing the same fears

Time it was and what a time it was,
A time of innocence, a time of confidences,
Long ago it must be,
I have a photograph,
Preserve your memories,
They’re all that’s left you...

Paul Simon